יום חמישי, 3 במרץ 2016

רכב: רומן אמריקאי (Challenger RT / Camaro SS)

ארשת פנים רצינית.

בנקודת זמן כלשהי במהלך הדרך, בין עיקולים, ברמים, אבני דרך שעפות לכל עבר ושאגות וי8 - אני קולט את זה: אני נהנה בטירוף, אבל בניגוד להנאה הויזואלית שמושרית על פני כשאני באמצע סינגל צפוף ומהיר על האופניים, או באוף-פיסט מפנק ורך על הסנובורד - אני לא מחייך. לא צוחק. אני 'תקוע' בלי לשים לב עם מבט רציני כאילו אני באמצע תדרוך צבאי כלשהו, איזה קטע הזוי.
אם מישהו היה מסתכל עלי מהצד, הוא היה חושב שאני סובל.
בפועל אני בעיצומה של נירוונה מוטורית, אבל שניה אחזור להתחלה -

לימונים, לימונדה, והמנה האפגנית

הטיסה הזו היתה בלת"מ רציני, עברו פחות משלושה חודשים מאז הביקור האחרון שלי אצל הלקוח בקליפורניה, שהיה בגדר 'סגירת קצוות אחרונים'. אבל מעכשיו לעכשיו צץ איזשהו קרייסיס, ובעודי מתאושש מהנגאובר רציני של מסיבת הפתעה שאשתי ארגנה יום לפני, אני מקבל שיחה שבסופה אני מבין שמחר בערב אני על מטוס.
באסוש.
טוב, לימונים ולימונדה כן? זכרתי את הטריק עם המוסטנג מהפעם שעברה, והחלטתי שהפעם אנסה לשחזר אותו בשאיפה לשבוע שלם. הזמנתי רכב בקטגוריית פרימיום בהרץ, הכנתי נאום קורע לב על איך הקפיצו אותי יומיים אחרי יומולדת, כמה ארוכה הדרך, איך אבותיי בילו 40 שנה במדבר ועד כמה אעריך אם יוכלו לתת לי רכב מקטגוריה אחרת - שהרי בלאו הכי עלויות ההשכרה אמורות להיות די קרובות בין קטגוריית הפרימיום לקטגוריה בה נמצאים רכבים פחות 'פרימיומיים' ויותר 'מהירימיים'.


אבל זה לא עבד, החבר'ה שם בהרץ סן פרנסיסקו לא הבינו מה אני רוצה מהם, הרי סידרו לי Buick Regal 260BHP AWD עם איזה 1000 מייל על השעון - 'מה אתה בא בטענות? you got a brand new car!' לך תסביר להם שאתה רוצה להתחרע על הרכב בהרי סן חוזה, ושספינה ענקית עם הרבה כוח על הנייר ומעט כוח על האספלט לא מדברת אליך.
נו טוב, לא הלך. לקחתי את הספינה לשבוע והשלמתי עם כך שהפעם לא יהיה רואדטריפ.


מגיע יום שישי, מחר אני על מטוס לארץ - ושוב אני מקבל שיחה, ובסופה אני מבין שמחר אני לא על מטוס אלא צריך להעסיק את עצמי בסופ"ש הקרוב היות וגם את השבוע הבא אני אעביר בקליפורניה.
הפעם לא לקחתי סיכונים.
חיפשתי רכב רק בסניף AVIS בו קיבלתי את המוסטנג פעם שעברה, נברתי בעסקאות ופיללתי למשהו טוב. כנראה בגלל שזה היה 'מעכשיו לעכשיו' המחירים היו ברצפה, וראיתי שהרכב הכי זול לשבוע יעלה $250, בעוד שרכב מקטגוריית ההנאה יעלה $300 (לשבוע, כן?). החלטתי שאני אעביר את הסופ"ש אצל חבר במקום במלון, ובתמורה אפרגן לעצמי עם רכב מעניין 'על חשבון הברון'. זה חוסך כסף לחברה, מוסיף הנאה לי, מבלה אקסטרה זמן עם חבר טוב - קלאסיק WIN WIN SITUATION. 
מגיע לAVIS, והם רוצים לשדך לי ... מוסטנג פתוחה.

נכון ג'ירף? אז יש להם איזו מנה אחת - 'האפגנית'. בשר פרגית מתקתק, קשיו שנמצא על קו התפר בין רך לפריך, בייקון שמוסיף טעם מעושן לכל החויה. ת-ע-נ-ו-ג-!
איך זה קשור? אז למרות שאני מאוד אוהב את המנה הזו, מאוד, ולמרות שאני לא מגיע לג'ירף בתדירות גבוהה - כשאני כן מגיע אני כמעט אף פעם לא מזמין אותה. למה? כי יש עוד מנות, ואני חייב לנסות הכל.
כך גם כשאני גולש בשלג, גם כשאני מוצא מסלול אקסטרה-אורדינר אני כנראה לא אחזור אליו במהלך השבוע, כי אני "חייב" להספיק לחוות את כל המסלולים באתר, ולכן אני מבלה את השבוע במציאת תרשימי זרימה יעילים שיגרמו לי לעבור על מקסימום מסלולים במינימום חזרות, ולא בשחזור מסלולים טובים פעם אחר פעם.
ולכן, עם כל החיבה שלי למוסטנג - הדבר הראשון שאמרתי כשהציעו לי אותה היה "are there any other options?"
'מה בדיוק אתה מחפש' שאל הנציג בדלפק, מבלי שהוא מסתיר יותר מדי את ההפתעה מכך שברנש שמקבל מוסטנג קונברטיבל מבקש להחליף את הרכב. אמרתי לו שלא אכפת לי מגג נפתח, אני רוצה משהו "ספורטיבי".
'על מה חשבת?'
- לא משהו ספציפי, אולי... צ'לנג'ר אולי --
'אוקיי יש לנו צ'לנג'ר'
- יאללה

Dodge Challanger R/T V8

מביאים אותה לכניסה, דודג' צ'לנג'ר אפורה גדולה עד כדי גיחוך. כל המהות של הרכב הזה נעה בין lol לבין damn. מצד אחד זה רכב ספורטיבי, מצד שני מידות של אוטובוס. מצד אחד רכב עם נוכחות ענקית על הכביש, מצד שני מראה פנים גרוע יותר מלאדה. מצד אחד מנוע V8 עם 372 כ"ס ומומנט של טנדר, מצד שני תמסורת אוטומטית והגה שנלקח מגשר של סטי"ל.
אפשר לאהוב, אפשר לשנוא, אבל קשה להיות אדיש - הצ'לנג'ר היא אחת המכוניות הכי קוטביות שראיתי. אין לה דברים 'באמצע', הכל נמצא בקיצון - לטוב, ולרע. איך אני תמיד אומר לקולגות שלי שם בארה"ב - המוטו כאן זה America, because why the fuck not.


חזרה למאתגרת: אישית, אני מאוד מתחבר למראה שלה. מאוד. למרות הפרופורציות המבדרות, הפנסים הגדולים מאחורה, ופתח תדלוק מצופה כרום שנראה כאילו נגנב מעונדה משוברת - המראה 'רטרו' הזה פשוט עושה לי את זה ברמות קשות. בדומה למוסטנג דור קודם שהזכירה את השלבי ההיא של פעם, הצ'לנג'ר נראית כאילו נלקחה מסטרסקי והאצ' או איזו סדרת סבנטיז אחרת. הרכב הזה גורם לך לשקול לגדל שפם ולקרוא לכלב שלך בוצ'.
לחיצה על הגז, ומיד שמים לב למספר דברים:
א. הרכב מקשקש בזנב והגלגלים האחוריים מפרפרים במקום, לפני שהם משגרים אותך קדימה בבעיטה. הקטע הזה מזכיר ערס שצועק לחבר שלו 'תחזיק אותי!!!', רק שבמקרה המדובר הוא משתחרר בסוף בשביל לדקור את ההוא שקרא לו מג'נון ישר בעין. 
ב. מד הדלק נע בדומה למד הסל"ד והמהירות, קרי מתעדכן בזמן אמת. אשכרה רואים אותו זז… הרכב המפגר הזה הגיע לצריכת דלק של 1:8MPH, שזה בעברית 1:3.5 קמ"ל. אם הייתי משלם על דלק הייתי מוטרד אבל אני לא אז חחחחח (סתם, בתכלס זו אחת הסיבות ש… טוב רגע אני מקדים את המאוחר)
ג. תיבת ההילוכים מאעפנה ברמות וחד משמעית מסרסת את הכיף, הרכב הזה ברוטלי בכוח שלו, וטוב היה אם הוא היה גם ברוטלי בהעברות. נשבע לכם שהייתי מעדיף תיבה רובוטית חד מצמדית על פני התיבה האוטומטית שמותקנת בו, ולא - אני לא צוחק. כמובן שהפתרון האמיתי והמתבקש הוא גיר ידני, אבל אנחנו בארה"ב, גיר ידני כאן זה כמו סוציאליסטים: מכירים בכך שיש תופעה כזו, אבל מעדיפים שהיא תשאר באירופה.

בערב הראשון לא היה זמן לבדוק אותה יותר מדי, מיד לאחר ההשכרה פגשתי חברים, והלכנו לסושי ובאולינג. בבאולינג היו שלוש תופעות מטרידות: בחור שמבלנגג בכזה כשרון כך שהכדור נוגע בשפת הצד לפני שהוא באורח פלא חוזר למרכז ודופק סטרייק (ועוד אחד, ועוד אחד…), בחורה עם חולצה מאוד loose וגוף מדהים שאלוהים שם על האדמה רק בשביל שבסוף תלך הבייתה עם איזו בוצ'ה שנראתה כאילו היא נוהגת על זה, והעובדה שאנחנו אשכרה יצאנו לבאולינג.

את היום השני ביליתי בנסיעה ל little yosemite יחד עם החבר שאירח אותי ובנו הקטן והחמוד. בחרתי לנו בכביש שמבט חטוף במפה גרם לו להראות כמו אורגזמת-אספלט, רק בשביל לגלות שחבריי לנסיעה מעדיפים שאת הסיבובים אקח ב5 קמ"ש או שהילד מבצע טרנזאקציית המבורגר מהבטן שלו ישר לעורף שלי. וזה פחות מתאים... פחות.

https://goo.gl/maps/YZa2FhiZeV22
מה שכן הנוף היה מטמטם וגם במהירות נמוכה הנסיעה היתה מהנה. החבר, שגר בארה"ב כבר חצי שנה, לא הפסיק לציין כי זהו המקום הכי יפה שהוא ראה בארה"ב עד היום, ואני מוכרח לציין שזהו אכן אחד הכבישים היפים בהם נתקלתי. מומלץ בחום, לא רק לחובבי נהיגה.




לאחר מכן הלכנו למסעדה תאילנדית נהדרת (בכלליות, רק על האוכל שאכלתי בשבועיים האלו יכולתי לכתוב פוסט שלם, אבל fuck it), המשכנו על הכביש המהיר לכיוון הדירה שלהם - וזה המקום לציין שבכביש המהיר הרכב מרגיש כמו דג במים, כמו חתול ביוטיוב, כמו אייל גולן בנענע-צ'אט - קיצר כמו מי שנמצא בסביבה הטבעית שלו. הרכב מאיץ מהר ומאיץ חזק, ומשייט בנינוחות במהירויות שהשתיקה יפה להם (אבל היות ואנחנו לא בתחרות יופי, 120 מייל"ש וצפונה, קרי אזור ה190 קמ"ש). למען הסר ספק ולטובת מי שלא מכיר אותי: למהירויות שכאלו הגעתי רק בכבישים פתוחים מרובי-נתיבים, זגזוגים והצמדויות - לא בבית ספרנו.
הורדתי את החברים בבית וסוף סוף התפנתי לבדוק כמה צ'לנג'ינג הצ'לנג'ר באמת מצ'לנג'רת.


את המסלול התחלתי בשעת ערביים, שכבר בעליה הראשונה בכביש 9 הפכה רשמית לערב.
בכל הדבקת דוושה הרכב עושה רעש של טרקטור, ובועט אותך קדימה. וזו חתיכת בעיטה. בפיצ'ר הבנוי ברכב בדקתי וראיתי שבמישור הגוש פלדה הזה מגיע ל100 קמ"ש תוך 5.5 שניות, לא רע בכלל לרכב במשקל של רוזי אודונל אחרי בראנצ'.
אבל השאלה האמיתית היא איך הוא בסיבובים - וכאן אני מוכרח להודות ש…. וואלה לא סגור על זה.
בגלל שהמושבים של הרכב מאעפנים, בגלל שההגה ענק ולא מעודד משחק, בגלל המידות הגדולות-עד-כדי-גיחוך ובגלל חוסר הביטחון שהרכב הזה השרה עלי בתור נהג, לא לקחתי אותו לקצה היכולות שלי (שהן רחוקות מקצה היכולות שלו). אז שלא תבינו לא נכון, הרכב יודע לפנות, והוא גם יודע לזרוק טוסיק כשאתה מבקש יפה על ידי סיבוב מהיר של ההגה (נבדק בכביש 84 שהיה גם חלקלק קצת, וזה היה הקטע הכי כיפי והכי מפחיד שהעברתי במחיצת הרכב) - אבל החסרונות שלו מנעו ממני למצות את הפוטנציאל.


חסרונות אמרנו? בואו נחזור רגע לנושא הלאדה. הצ'לנג'ר שקיבלתי הינה מבציר 2014 (לפי מה שנאמר לי בסוכנות, לא בדקתי). עבור הכסף הזה אתה מקבל מנוע וי8 372 כ"ס שמגרגר כמו חתול ושואג כמו אריה, עד כאן יש? יש.

מה שאתה לא מקבל זה…. ובכן, זה את כל השאר. הרכב לא סתם מכוער מבפנים, הוא פשוט מגעיל. הקורולה שקיבלנו בתחילת הנסיעה הקודמת נראתה טוב יותר, ואני אפילו לא מגזים. מעבר לכיעור שאולי נשמע מעט קטנוני, יש גם בעיות פונקציונליות מבחינת נהיגה: ההגה עצום ברמה שמונעת כיף, צג המהירות לא ממוקם בצורה נוחה ושמתי לב שלוקח לי הרבה זמן לקלוט באיזו מהירות אני (מתישהו פשוט הפסקתי לבדוק), המושבים לא אוחזים במיוחד, העברת ההילוכים מהמוט מתבצעת ע"י הזזה לצד ימין/שמאל ולא למעלה/למטה ולמרות שבד"כ אני אומר 'על טעם ועל ריח' במקרה הזה זה חד משמעית פיגור.

בנוסף, אמנם הדלק זול בארה"ב, אבל רבאק זה הגיע לרמות מטופשות. טיול לילי גומר מיכל, זה פשוט אבסורד(!)
וואלה - לא מתאים. בסוף הנהיגה החלטתי שלמרות שהרכב כן מהנה, הוא לא מהנה *מספיק*, לא מצדיק את קצב ריקון הדלק שהוא מכתיב, ואין שום סיבה שלא אבדוק האם אני יכול להחליף לדגם חדש יותר / משהו מעניין אחר, הרי אני בארה"ב - so why the fuck not?

מגיע לSFO ונתקל בחניה מפוצצת רכבים. הפעם הייתי חכם - סקרתי במשך חצי שעה את כ-ל הרכבים במגרש, בשביל לדעת מהן כ-ל האופציות שלי לפני שאני מבקש החלפה. היו שם צ'לנג'רס חדשות שישיבה חפוזה בהן השאירה רושם שפתרו את רוב הבעיות הנ"ל, היו שם Z4 עם גג נפתח קשיח שנראו מעניין, מיאטה שהייתי מוכן לשקול אם היתה עם גיר ידני (אבל היא לא, אז לא), קמארו SSs מוכנות לקרב ועוד כמה דברים. וואלה יש היצע, הגלגלים במוח כבר התחילו להריץ נתונים בשביל להחליט מה לבקש, לא הצלחתי להגיע להחלטה אז החלטתי שלא להחליט עד שזה יהיה ממשי.
אבל כמובן שחוק מרפי לא סובל מג'טלג - וכשאני מגיע לדלפק, היימחשמה שיושבת שם אומרת לי 'הא שומע, נכון עכשיו 2010? אז ב2000 הסרברים שלנו ירדו לתחזוקה, לא יחזרו עד 0000, אם בא לך להמתין 4 שעות עד שאוכל להסתכל ברסרביישן אז בכיף אם לא אז ביייייווווש', איחלתי לה מנדבושקס בעין וחזרתי, מובס, לספה.
כאילו, "מובס", 100-120 מייל"ש בכבישים ענקיים וריקים על רכב פסיכי שעד לפני יומיים פינטזתי על ערב חפוז איתו כן? כנראה שהכל עניין של פרספקטיבה בחיים.

ראשון בבוקר הגיע, היום הגדול. היום אני לוקח נסיעה של שעתיים ומרחיב אותה לרואדטריפ הררי של 7 שעות לפני אוכל וברבורים במסלול שחבר חובב הגה סידר לי (תודה רועי!).
החלטתי שאני לא מוותר, והפעמתי דוושותיי לנמל"ת סן חוזה, לראות מה ההיצע שם (שכן SFO בו הייתי אתמול שוכן 35 דק' בכיוון ההפוך), בידיעה שאם ההיצע לא יהיה טוב אמשיך לסאנפראן - אחרי שנכנסתי למיינדסט שאני לא נוהג בלאדהמוביל there's no going back.
בSJ AIRPORT ההיצע הרבה יותר דל, לא ראיתי צ'לנג'רס בכלל, אין Z4, יש מוסטנג GT אחת אבל היא משמשת כרכב תצוגה. שאר המוסטנגס הן אקובוסט וכאמור אני לא מתכוון לאכול את האפגנית. קראפ.
יש כמה מרצדס C300 שאמנם לא באותו סגמנט אבל נראות סוף הדרך, אין לי בעיה לקחת אחת ולבדוק מה היא שווה. הישיבה בפנים מגלה רכב מאוד drive-oriented מבחינת הרגשה, ומבט חטוף בגוגל מראה שהיא גם יודעת לאפות.
מבט קרבי, ניגש לדלפק, Good morning sir, I'd like to exchange my ride. הבחור החביב בודק במחשב, ואומר שחוץ ממוסטנג אין שום דבר קונבי - נו היינו כבר בסרט הזה חבר, אני לא רוצה קונבי ומוכן להסתפק בסתם וי(8). מה לגבי מרצדס? 'לא יקרה, הלאה' הוא עונה (בקצת יותר נחמד). אוקיי… מה עוד יש?
Camaro
איזה דגם?
2015 SS
לקחתי.

Chevrolette Camaro SS V8

צועד בהתרגשות אל הקמארו, ופוגש ברכב שנראה כאילו יצא מהסט של מייקל ביי (יימח שמו וזכרו על מה שהוא עשה לאיירונהייד, לא משנה) - ממש באותו צבע מסרטי הרובוטריקים. ההבדלים בין הדודג' אליה קיימים ומורגשים מייד: קודם כל היא לא נראית מבפנים כמו PEACE OF SHIT שזה שיפור חביב, ומבחוץ את המראה הרטרו-אי של הצ'לנג'ר מחליף מראה קרבי/עתידני-משהו. קצת קשה להשוות את החוויה הויזואלית של הצמד, אבל אני נותן את הנצחון לצ'לנג'ר, בסטרץ'.
דבר ראשון שאני עושה, עוד לפני הישיבה ברכב: פותח מכסה מנוע. מנוע V8 צ'ק? צ'ק. אפשר להמשיך הלאה.

בנקודה זו כדאי לציין שההשוואה הפנימית בין הרכבים אינה הוגנת, כי הצ'לנג'ר החדשה נראית ומרגישה טוב מאוד מבפנים (לא נהגתי, רק ישבתי, כשהסתובבתי שם בSFO), ציינתי יאללה ממשיכים -

הגיר של הקמארו מגיע עם 6 יחסי העברה שזה יותר טוב מה4 של הדודג' (סתם, 5, אבל היא כזו תחת מבפנים שזה הרגיש נכון לומר 4), ההגה בגודל שיותר מתאים לי לנהיגה צפופה, מושבים אוחזים סבבה למרות שלא תזיק עוד שיפור בתמיכת צד למרות שבתכלס האמריקאים לא תיכננו את הדברים האלו לסיבובים, סביבה נעימה יותר בה אשמח לבלות את כל שעות היום הקרובות, יש אור ירוק - יש מפתח בסוויץ' -
בום.
איזה, פאקין, צליל, מרשים. התפוצץ לי המוח.
ההתנעה של הרכב גורמת לו לעשות רעש כזה של ספק התעוררות ספק רטינה ספק שאגה - מה אתה בא אלי עכשיו יא ילד אתה לא רואה שאני ישן? נייס, אהבתי ביותר.

יוצא מהנמל"ת, נכנס לאינטרסטייט, לוחץ על הדוושה הימנית - she delivers. למרות היתרון בגזרת הכוח (420 כ"ס לעומת 372 כ"ס של הקודמת) מרגיש לי שהכוח מתפרץ בקצת פחות ברוטאליות מאשר הדודג', אבל אני אסלח תודות לצליל ולמושבים הנוחים.

מהירות על השמשה -
מתי זה יהיה הסטנדרט?
היי, רגע, מה? יש לי את המהירות על השמשה הקדמית? די, איזה קטע. הפיצ'ר הזה התגלה כאחד מהדברים היותר נוחים שיש ברכב. אין יותר סיבה להוריד את העיניים מהכביש, תזכורת לכמה שאתה אידיוט מופיע לך ישר מול הפרצוף כשאתה דוהר בהרים במהירות תלת ספרתית, במיילים.

מצד שני יש פאק עצבני, מאוד עצבני, באקזמפלר שלי: תקלה טכנית כלשהי מונעת ממני לתפעל את הגיר באופן ידני, זה הבליט במהלך הנסיעה, בעיקר בהרים, עד כמה תפעול אוטומטי מלא אינו תואם את אופי הנהיגה שלי, ועד כמה זה פוגע בהנאה. 


נכנס למקטע הראשון - כביש 130 שעולה גבוה גבוה, ואפשר רק לנחש מה קורה לאחר מכן. את רוב המסלול מעביר מאחורי נהג אינפיניטי עם כמה חברים במושב האחורי שנוהג כמו ילדה קטנה ולא נותן לעקוף, והיות ואני ילד טוב ולא מתכוון לקחת עקיפה כשאין 100% ראות, ובכביש הזה יש בערך מאתיים מקטעים בו הנהג יכול להכנס רגע לצד ולתת לעקוף אבל 0 מקטעים בהם אני יכול לעקוף בלי לסכן את האנשים בכביש - אני ממתין בסבלנות. זה לא שחטפתי עצבים או משהו כי אני רגוע כשאני מאחורי ההגה, אבל תכלס הוא היה די דושבאג.
מגיעים לפסגה, אני חותך למצפה ומאחל לדושדושון צמד פנצ'רים ובהצלחה עם להזמין לכאן גרירה.


יאללה, נגמר הזמן בפסגה, הגיע הזמן לתת עבודה. המקטע בירידה מ130 מתחיל, ולמרות שהוא לא המקטע היפה ביותר שעשיתי - הוא בבירור ההיילייט של היום. רובו המוחלט התבצע בבידוד אטומי כאשר אני לבד על הכביש והראות טובה. הסל"ד גבוה, המנוע צורח, הרוח נושבת והצמיגים חורקים. איזה כיף.


מתישהו גיליתי שיש פיצ'ר ברכב של מדידת זמנים ומהירות, בסוף המסלול ראיתי את נתוני המהירות הממוצעת והמהירות הסופית, הייתי מרוצה, והרשיתי לעצמי להגניב חיוך.
עצרתי לאכול באיזו המבורגרייה שכוחת אל, הייתי ילד טוב והתאפקתי מלהזמין תוספת בייקון למרות שממש רציתי, אבל אחרי מה שעבר עלי בשבוע האחרון ומה שברור לי שיהיה בשבוע הבא… עדיף לחסוך קצת קלוריות. רבאק אני צריך להיות מסוגל להרים את עצמי מהרכב, הוא מגרד את הרצפה מרוב שהוא יושב נמוך.
המשכתי מזרחה, כבישים נטושים שרובם משעממים, עד למקטע הסופי לפני Coulterville שם העסק חוזר להיות מעניין. הנוף מאוד יפה, הכל ירוק, עם פסגות לבנות ברקע, אוויר נקי, ומרחב… כמה מרחב.

לא ציינתי, אבל הרכב לאורך כל הזמן הזה נוח - נוח מאוד. אין כאבי גב, אין עצירות להתמתחות יזומה. כאמור האמריקאים טובים בקרוזינג.
קצת לפני קולטרוויל אני רואה תחנת דלק, אבל הנורה עדיין לא נדלקה ונשאר לי איזה פס אחרון שם, ואני חושב לתומי שעדיף להמתין עד ההגעה לאזורים עם יותר ציוויליזציה כי המחירים שם בטח יהיו יותר נמוכים. אני עוד אקלל את עצמי הרבה על המחשבה הזו - חתיכת דגנרט טייפקאסט-יהודי קמצן-על-כסף-לא-שלו-בכלל מקבל-החלטות-חסרות-הגיון חוסך-בלחץ-3-דולר שכמותי - היות וכשאני מגיע לCoulterville אני מגלה עיירה בגודל ספריית וידאו בבני ברק, שאין לי קליטה, ושנראה כי תחנת הדלק היחידה נמצאת במעלה ההר נגד כיוון התנועה שלי. מפגר כבר אמרתי?
אחרי נסיעה בה חצי מהזמן אני בטוח שלא הולכת להיות תחנת דלק וכשרכב כלשהו סוף סוף יעבור כאן עוד 3 חודשים ימצאו אותי ספון בקמארו עם סמחטה על המצח (שירקתי על עצמי, עקב הטמטום), אני מוצא תחנה, ממלא מיכל, בוכה על זה שמיכל מלא כאן עולה לי בערך 40 דולר (עבור 16 גלונים), נכנס לרכב, בוכה על זה שהרכב הזה כחדש עולה כאן כמו הרכב שלי כמשומש, מתניע, קולט שבחיים לא יהיה לי V8 בארץ הדפוקה הזו בעוד שכאן הייתי יכול לרכוש את שני הרכבים מהיומיים האחרונים ועדיין לפרגן לאשתי עם איזו קאיין, מתחיל לנסוע ושוכח מהכל.

הנסיעה צפונה מהממת, כביש מפותל שממנו נמתח נוף הררי ירוק, ואשר לצידו פעורה תהום. הכבישים מתחילים להכיל טראפיק והמהירות מתרסנת בהתאם, לצערי אובדן האות של הנייד שלי גורר מספר טעויות ניווט שבעקבותיהן אני מפספס כמה מקטעים עליהם רועי העיד כסופר משובחים, oh well אקח את זה בתור ש"ב למקרה שאבקר שוב.




הקמארו מוכיחה את עצמה כבת לוויה נהדרת גם במהירויות מנהלתיות, אני מדליק לראשונה את מערכת השמע (רוב היום הועבר עם חלון פתוח ומנוע V8 צרחני) ומגלה שבארה"ב תחנת רוק אינה מילה גסה, ואפילו יש כמה כאלו. הרמקולים ומע' השמע ברמה סבבה לגמרי, לא שזה מעניין במיוחד. 
מגיע למלון, יורד לפאב לפיינט בירה מקומית יחד עם גרילד צ'יז עם בצל מקורמל ופטריות טריות, גם הפעם הצלחתי לא לקחת בייקון, אני מרגיש מחונן בוגר ובריא לרגע קט עד שאני קולט שהגוש גבינה שבידיים שלי בצירוף לצ'יפס עם ממרח הבצל הוממייד שמכיל 150% מיונז הם לא בדיוק ההמלצה של איגוד הבריאות העולמי. נו, לפחות ניסיתי. 

למרות שתכננתי במהלך השבוע לצאת לטיולים בערבים, המציאות לא אפשרה זאת, בפועל אחרי שסיימנו לעבוד אני והקולגה האמריקאי שהיה איתי העברנו את הערבים במסעדות ופאבים, שאחריהם נהיגה תובענית לא היתה אופציה. 

נגמר השבוע, הגיע הזמן לקפל את הג'בלאות ולחזור ארצה, לא לפני שאני עושה ערב אחרון עם עלמת החן שאיתי. מהדרך חזרה, על האינטרסטייט, אני נהנה מאוד - לראשונה מבין כל הנסיעות ה"מנהלתיות" שהעברתי בכביש המהיר הזה. כנראה שהשילוב של מהירות תלת ספרתית לאורך רובו המוחלט, יחד עם כמה משחקים עם פורש קאיין (נדמה לי) שרצתה להשתעשע, ועצירה קצרה באינ'אנ'אאוט - גרמו לנסיעה של שעתיים וחצי להרגיש כמו חצי שעה. 


הגעתי לסן חוזה והחלטתי שהערב האחרון שלי יוקדש לטהרת הדגים, הלכתי לסושייה היחידה שמצאתי ב2230 (הכל סגור שם בשעות האלו, איזה קטע), אבל לא נורא כי היא די high end. לקחתי את ספיישל השף ואכלתי סשימי סלמון מהטובים שיצא לי לחוות, כולל יפן. נייס. 






אחרי הארוחה החלטתי שכמו בפעם שעברה, אני עושה הדרן - ולקחתי את הקמארו לחצר האחורית של סן חוזה.



Moody rd (מקטע ראשון) היה מדהים. לאורך כל הנסיעה הזו לא פגשתי ברכב אחד(!) בנתיב שלי, ופגשתי מס' חד ספרתי של רכבים בנתיב הנגדי. לאורך הסיבובים המשוגעים לחלוטין שיש שם היו פזורים רכבים שחטפו טוטאל, תזכורת לאותם נהגים חורנים (אהמ) שצריך לחזור הביתה. זה היה אפקטיבי במידה מסוימת, ולמרות שהיו שם מהירויות מכובדות הפעם התחת נשאר באספלט כמעט כל הזמן.
מצד שני זה היה הסשן הראשון בו הייתי כ"כ מרוכז במסלול, עד שלא היה לי מושג באיזו מהירות אני נוסע למרות שהיא הוצגה אל מול עיני. לא מצאתי את החופש המחשבתי להזיז אישוניי סנטים מטה ולדגום המהירות, כשקלטתי את זה שמתי לב עד כמה הפרצוף שלי רציני - וכאן היה הרגע שתואר בפסקה הראשונה. 
מסיים את הסשן, חוזר למוד מנהלתי, וברמזור הראשון רואה ניידת שנוסעת לכיוון ממנו הגעתי. צירוף מקרים? כנראה. מצד שני יכול להיות שמישהו הזמין אותה אחרי ששמע את קריאות המלחמה של הוי8 מהדהדות בהר. הניידת הזו היתה סיום מושלם, סיום עם אמירה ברורה: יותר מזל משכל

ומצד שני, אני הרי בארה"ב, אז היי - why the fuck not?

(ה)אפילוג

נוחת בארץ, 5 דקות מהבית יש פקק שמעכב אותנו ב20 דקות, נהג המונית אומר לי 'אני רואה מה קרה - יש תאונה מקדימה, אני חותם לך שהפקק הזה בגלל הסקרנים', ואז כשאנחנו מגיעים לתאונה הוא מאט מסתכל ואומר לי 'וואו תראה מה הלך פה....' בזמן שהוא פותח פער מהרכבים מקדימה, אמרתי לו שייסע כבר כי רק לפני כמה דקות הוא התלונן בעצמו על אותם סקרנים, קיבינימט, ולא יכולתי להתאפק וגם ציינתי שהוא בדיוק כמו המערכון ההוא בארץ נהדרת.
יום אח"כ אנחנו נוסעים לחיפה, נכנס לתלתן המאובקת שלי - מתניע, מתחיל בנסיעה.
נזכר בפילגש הצהובה ההיא מאמריקה, נותן לחיצה - נדבק למושב. כמה כיף לחזור לבית ולגלות בחניה רכב שיודע להסתכל בלבן של הפנסים כשאני משווה אותו לרכבים רציניים בהרבה שהיו לי בחו"ל.
פייר? התגעגעתי.

(הא כן, לדודג' אני נותן 3/6 כי למרות המנוע והמיאוץ כל השאר בקנטים, לשבי 4/6 היות והיא באמת נהדרת אך הגיר שלה לא תואם את האופי הספורטיבי ויש עוד מקום לשיפור יחסית למיצוב שלה, ואת הביואיק אני לא מדרג כי למי לעזאזל אכפת)

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה